: ספר ׳׳©׳ ׳” ׳”׳׳›׳•׳× ׳—׳׳§ ׳– סימן קיט

הקודם הבא

גמ"ח אי מותרת ליקח מכל הלואה עבור ההוצאות

ג` בשבת ח` תמוז התשל"ה בנ"י יצו"א

מע"כ ידי"נ רעי דבוק מאח וו"ח נו"נ צ"ת ראש בשמים חסיד ועניו וכו` הרב הגאון המפורסם כש"ת מוהרי"א זלמנוביץ שליט"א, אב"ד ור"מ עכו ת"ו.

אחדשכ"ג בידידות נאמנה,

בדבר אשר נשאל מישיבה שיש לה גמ"ח אם מותר להם ליקח מהלוים סכום מסוים עבור ההוצאות שונות שיש לקופה, וכת"ר פסק להתירא ע"פ דעת מהר"ם שי"ק יו"ד סימן קנ"ח שכתב שם בסוף התשובה שאם לא נשאר מהרבית למלוה מותר אלא שבשו"ת דובב משרים ח"א סימן ו` מצדד לעשות היתר עיסקא ומיהו בשו"ת מנחת יצחק ח"ה סימן ק"ט נמי מתיר.

ולפום ריהטא יש בזה לדון מתרי צדדים, א) במעות צדקה אי שייך איסור רבית כלל, ב) אי כה"ג מקרי רבית. ואבוא על ראשון ראשון, הנה בהקדש קיי"ל רעך ולא של הקדש ומיהו במעות צדקה שהוא הקדש לעניים נחלקו בו אי דמי להקדש או לא ומחלוקתם תלו בהא שמעתתא דשור שנגח דו"ה בההוא גברא דתקע לחבריה אתא לקמיה דרב אמי וא"ל רב יוסף כבר זכו בו עניים ואע"ג דליכא עניים אנן יד עניים אנן ועי` רי"ף ובעה"מ שם בשם רב האי גאון ובמלחמות שם והרשב"א בתשובה סימן תקס"ג כתב בפשיטות דבהקדש לעניים לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וס"ל דצדקה אין לו דין הקדש כלל אלא כמתנת הדיוט דבעי קנין אלא שבתשובה אחרת סימן תרנ"ו נראה שסובר היפוך זה שנשאל שם על דין הקדש עניים ודן שם לבטלו משום תנאי שהטיל בו ולא כתב סתם דהקדש עניים אינו כהקדש ועיין שו"ת מוהרנא"ח סימן ק"ז שהאריך בזה והרדב"ז בתשובה סימן ס"ז כתב אדברי הרשב"א שחלקו עליו כל גדולי עולם ועי` ב"י יו"ד סימן רנ"ח. ובספרי משנה הלכות ח"ד סימן קכ"ג הארכתי קצת בזה. ולפי"ז י"ל הכי נמי דהא בהא תליא דלמ"ד דצדקה דין הקדש ליה א"כ הכ"נ דמותר להלותו ברבית אבל למ"ד דדין הדיוט ליה אסור.

איברא דאפילו למ"ד דין הדיוט אכתי היה אפשר לפלפל דגרסינן בירושלמי מו"ק פ"ב ה"ג א"ר יוחנן לוין ברבית לחבורת מצוה ובק"ע כתב י"ג לצורך סעודת מצוה דהיינו סעודת שבת ובשו"ת הרדב"ז סימן תתנ"ז (תי"ד) הביא שיטת הריא"ז דמותר להלות צדקה ברבית דהרי מותר להלות ברבית לכל מצוה והראב"י אוסר והרדב"ז יצא לחלק בין צדקה הקצובה לעניי העיר דאז דין הדיוט יש לה שהרי יש לה בעלים ואסור להלות ברבית ובין צדקה העומדת לחלק לעניים דעלמא דאין להם בעלים ועי` שו"ת חיים שאל. והרמ"א א"ח סימן רמ"ב ובמג"א שם הביא בשם ש"ל מירושלמי הנ"ל דלוין ברבית לצורך סעודת שבת או סעודת מצוה ובתו"ש ופמ"ג שם פי` דהיינו בדרך היתר ועי` שו"ת מהר"ם מרוטענבורג סימן תכ"ה דהיינו ללות מעכו"ם והא דלא תקשה פשיטא תי` דהחידוש הוא דחייב ללות ולא שמותר ללות. ומיהו בא"ז הגדול מבואר נמי דמותר אפי` מישראל וכמג"א ופלא שלא ציינו למחלוקת הראב"י והריא"ז הנ"ל. ומעתה אפילו נימא דצדקה דין הדיוט לה מ"מ אכתי לצורך מצוה מותר ללות ברבית.

ובאמת כי בהקדש לעניים נחלקו בו רבותינו הראשונים ז"ל הרמב"ן והרשב"א ומהרי"ל ועוד ס"ל דאפילו רבית קצוצה מותר להלוות כיון דלית לממון ההוא בעלים ידועים לאו בכלל אחיך הוא וברבית אחיך כתיב והרא"ש בתשובה הביא ראיה מפרק החובל דממעט צדקה מתורת שומרים מקרא דלשמור ולא לסלק לעניים ולא ממעט מקרא דרעהו שכתיב גבי שומרים אלמא דאף שאין להם בעלים ידועים רעהו מקרי וה"נ מקרי אחיך לענין רבית והמל"מ פי"ד מהמו"ל הי"ד סתר ראיתו והעלה דבמעות צדקה אפילו מזיק בידים פטור, והמהרי"ט חיו"ד סימן ל"ט כתב דאפילו גזל לא שייך בצדקה ומיהו החוו"ד סימן ק"ס סק"י תמה אמהרי"ט ומל"מ מגמ` ערכין דף ו` באומר סלע זו לצדקה משתמש בה כי היכי דליחייב באחריות וקנה ליה ברשותיה לענין אחריות אלמא דאפילו שליחות ידו מיחייבי באחריות מכ"ש כשאכלו או גזלו והאריך שם לחזק שיטת הרא"ש ע"ש ובמשנה הלכות ח"ו סי` קמ"ג. ובטוש"ע יו"ד סימן ק"ס סי"ח כל רבית דרבנן מותר במעות של יתומים או של הקדש עניים או ת"ת או צורך בית הכנסת וכתב הרמ"א וכן נוהגין להקל והש"ך חלק עליו והנוב"י יו"ד סימן מ` כתב שכן יש לנהוג כהש"ך הביאו הפ"ת, ולפי"ז אין להתיר מכח הקדש עניים כיון שהאחרונים חולקין בדבר.

גם בעיקר הדין של גמ"ח אני מסתפק אי זה מקרי מעות עניים או של הקדש כפי שמצוי פה אשר הגמ"ח לוקחים מעות מבע"ב ולוים אותו לאחרים וכשצריכים הבעה"ב את כספם הם באים להגמ"ח והגמ"ח מחזיר להם המעות. נמצא שהמעות הזה אינו של הגמ"ח כלל רק של בעה"ב והבע"ב רוצה שבזמן שאין צריך למעותיו יעשו בהם מצוה ויתנוהו לגמ"ח ואם כן לעולם המעות של גמ"ח רובו אין שייך לגמ"ח כלל אלא לבעלים ידועים שהם הם נתנו המעות והם יבקשוהו בחזרה והרבית נתן על מעותיהם עכ"פ אין זה מעות הקדש כלל וא"כ צריך כבר לדון בזה בדין ישראל לוה מעות של ישראל חבירו ברבית והוא יקבל הרבית או מוסד יקבל וזה כבר ענין מסובך וכמובן שהוא רק באופן שיש להגמ"ח מעות יחידים או ששייך ליחיד בעצמו ואז עוד גרע.

ובנדון מצד השני אי כה"ג מקרי רבית בכלל. והנה מעכ"ג יפה העיר מדברי מהר"מ שי"ק יו"ד סימן קנ"ח דכל מקום שהשותפות לא נעשה עיקר לטובת בעלי החברה להרויח אלא נתייסדה עיקרה להלוות לבנ"א אלא שצריכים הוצאות להוציא בשביל שכר המנהלים המטפלים בקופה של גמ"ח א"כ כה"ג לכאורה פשוט דלא הוי רבית אלא שמשלם שכר המטפל בו והרי קיי"ל דהלוה צריך ליתן שכר הסופר וא"כ הרבית שנותן באמת אם לא יזדמנו הרבה אנשים ללות לא ישאר שום ריוח לבעלי השותפין והכ"נ כן הוא ובשו"ת דובב משרים ח"א סימן ו` מתחלה רצה לדמותו להא דקיי"ל יו"ד סימן קע"ג ס"א דדבר שאין שומתה ידוע מותר למכרו ביוקר לפרוע לזמן פלוני אלא שבסוף צידד לעשות היתר עיסקא ובשו"ת מנחת יצחק ח"ה סימן ק"ט מתיר כה"ג.

והנה ספר מנחת יצחק אין לי בביתי רק ח"ב וח"ד ואיני יכול לעיין טעמו ונימוקו ובשו"ת דובב משרים עיינתי שם ורצה גם לחלק בין מעלה לו דבר מיעוט שניכר שאינו מקבלו לשם רבית ובין מעלה לו סכום רב ולבסוף הדר ביה גם מזה, ולפענ"ד צדקו דבריו במה שהדר ביה שהרי אפילו רבית דברים אסור וכל הנאה שמהנה אסור ומ"ש דבר מיעוט ואפילו פחות משו"פ נחלקו בו הפוסקים אי יש בו משום רבית עי` ב"מ ס"א וטוש"ע סימן קמ"א ואפילו נימא כהפוסקים דפמשו"פ אין בה משום רבית מ"מ כפרוטה ודאי אית בה וא"כ מאן נאמר לן דיאמרו שהוא משום שכר טרחא, יאמרו שהוא רבית ואפשר לומר דהרי לפי דעת רש"י הביאה הרמ"א סימן ק"ס דדוקא רבית הבא מלוה למלוה הוא דאסור אבל אם היתה ע"י שליח ליכא איסורא וכיון דהכא לא הוה מלוה למלוה א"כ י"ל מכח ס"ס ספק אי קיי"ל כרש"י א"כ היתר הוא ואת"ל דלא קיי"ל כותיה דלמא קיי"ל כרמב"ן ורשב"א דבמעות צדקה ליכא איסור רבית כלל ואת"ל כהרא"ש דילמא היכי דאינו מתכוין באמת אלא בשביל הוצאות ולא לשם רבית כה"ג כ"ע יודו דמותר.

והנלפענ"ד בזה לומר ולחלק היאך הם מקבלים הדבר מיעוט שאם הם מקבלים מכל הלואה והלואה בין שהוא דבר גדול כגון חמש מאות ל"י או דבר קטן חמשים ל"י על כל הלואה הם לוקחים סכום מסוים אז נראה דמותר לכ"ע דאז מוכח שהשכר הוא כשכר טרחא ולא לשם רבית דכן הוא הוצאות טיפול וטירחא של הלואה קטנה כגדולה דהשטר ושאר הטרחות כהדדי נינהו אבל אם הם לוקחים אחוזים לפי המעות אז נראה ומחזי כרבית גמור אלא שלוקחן רבית נמוכה ולא רבית גדולה.

עוד היה נראה להציע שאפילו יקחו שלא מכל הלואה דבר מסוים מ"מ אפשר באופן היתר וכגון שאם אחד ילוה חמשת אלפים ל"י ויצטרך לשלם בעשרה פעמים ולמשל בכל חדש יכניס חמש מאות ואחד ילוה חמש מאות ל"י ויצטרך להביאו ג"כ בי` חדשים כיון דבכל חודש יש שם טרחא יתירה יתחייב הלוה בכל חדש לשלם דבר מעוט עבור שכר טרחא אבל מי שילוה הלואה ויכניסנה בפעם אחת לא ישלם אלא באותו פעם שמחזיר דאז ג"כ נראה להדיא דשכר טיפול הם לוקחין וכ"ש אם יציינו גם על השטרות שהם מקבלים מכל הלואה כך וכך לשם שכר טיפול למנהלי גמ"ח וכיוצא בזה כה"ג היה לפענ"ד היתר גמור ובאם א"א לעשות כן אז לפענ"ד מהיות טוב נכון לעשות ע"פ היתר עסקא כיון דאפשר לעשות כן בהיתר ובנקל מאד. וכל זה אם באמת כונתם רק משום שכר טרחא ואם כונתם גם להשתכר אז כמובן נשתנה הדין.

ובזה הנני ידי"נ דושכת"ר המצפה לראותו בקרוב מתוך בריאות הגוף דושה"ט ושכת"ר בידידות נאמנה ובלב ונפש

מנשה הקטן

: ספר ׳׳©׳ ׳” ׳”׳׳›׳•׳× ׳—׳׳§ ׳– סימן קיט

: ספר ׳׳©׳ ׳” ׳”׳׳›׳•׳× ׳—׳׳§ ׳– סימן קיט